נעים להכיר, שמי מוריה קניאל

מה אני אוהבת בבית ספר הלל?

הרבה דברים. קודם כל שהסירו לחלוטין את הלחץ והאימה ממה שנקרא "לימודים".

אני אוהבת את הצמא לידע, ואת הסקרנות של הילדים שנשמרת.

אני אוהבת את למידת החוץ, אבל זה לא חכמה כי זה נושא שטבעי וכיף לי.

אני אוהבת לעומת זאת גם את האתגרים. למשל – בבית ספר הלל התלמידים לא יושבים בשולחנות של 2 כמו בתי ספר רגילים, אלא בקבוצות. יש לכם מושג כמה אתגר זה למורה?

ומהצד ההפוך – זה מחייב את הילדים להסתגל לקבוצה, לשתף פעולה ולעבוד עבודת צוות. וזה דבר שאני אוהבת, למרות שהוא מאוד מאוד מאתגר בשבילי כאדם מבוגר, לעבוד בצוות.

זוכרים את המבחנים והמטלות שעשינו כתלמידים? כמה הזהירו אותנו לעשות אותם לבד, ורק לבד? שלא נעתיק, שלא, ושלא… אז זהו, שבבית ספר הלל זה בדיוק להיפך. י

ש לך רעיון טוב? תציע לחברים, תעבוד איתם בשיתוף פעולה.

דוגמא – נתתי משימה לתלמידים לכתוב סיפור. באותו שולחן יושבים ילדה מאוד דייקנית (נקרא לה תמר) ושני בנים שובבים (נקרא להם הראל ושי) ומלאים רעיונות כרימון.

תמר מיד הוציאה מחברת ועיפרון מחודד, אך לא היה לה מה לכתוב, בינתיים התחילו הראל ושי להפריח באוויר רעיונות לסיפור, כמובן בלי לכתוב כי מאיפה להם לדעת איפה המחברת והעיפרון שלהם?

תמר הציעה להם שהיא תכתוב והם יציעו רעיונות. ובהכירה את הנפשות הפועלות החתימה אותם תמר על חוזה שהם מחוייבים להישאר איתה עד סוף הסיפור. מפעם בפעם צצות בעיות אבל השלישיה הזו ממשיכה לעבוד יחד, חוזה זה חוזה.

כבר כמה שיעורי עברית שתמר, הראל ושי כותבים יחד סיפור מרתק. (אני כבר במתח לקרוא אותו עד הסוף)

בבית ספר הלל אני לומדת מהתלמידים שלי איך לעשות את הדבר שכ"כ נדרש ממני כאדם מבוגר, לעבוד בצוות.